<h1>פסקי ריא"ז — ב"ק</h1>
<h2>דף ח.</h2>
אווז ואווז הבר כלאי' זה בזה ואסור למשוך זה עם זה או להרביען זה בזה, לפי שזה בציו מבחוץ וזה בציו מבפנים והרי הם כשני מינים.
<h2>דף כח:</h2>
אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ביישוב לפי שרועות בשדות ומחריבו' את הארץ, אלא ביערים ובמדברות, אבל בסוריא מגדלין אפי' ביישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. ובבל הרי היא כארץ ישראל לפי שרוב ישראל מצויין שם. ובהמה גסה מגדלין אפילו ביישוב ארץ ישראל שאי אפשר להם בלא בהמה גסה, אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוצה להארץ לצורך אכילת בשר. ורשאי להשהותה קודם הרגל שלשים יום, וקודם למשתה שלשים יום, ואם איחר לקנות מהם סמוך לרגל אינו רשאי להשהותם אחר הרגל להשלים עד שלשים יום.
<h2>דף מט.</h2>
היה לו פקדון ביד אחרים יכול להקנותו קניין גמור לכל מי שירצה, שכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא, שהרי אין הנפקד מעכבו לו, ואינו דומה לחוב שאינו בעין או לגזל, ואם היה קרקע אע"פ שחבירו מעכבו לו הואיל ויכול להוציאו ממנו בדיינין הרי זה יכול להקדישו ולהקנותו לכל מי שירצה כמו שמבאר התלמוד בפרק שנים שאוחזין [ב"מ ז' ע"א]. אע"פ שאין אדם יכול להקנות החוב או הגזל שיש לו ביד אחרים קניין גמור, יכול להקנותו בהרשאה ולהרשות את חבירו שיוציא את שלו ולא יוכל הלה לדחותו ולומר לו אין אתה בעל דיני כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'. ואם היה אותו כופר בו ואומר לו אין לך בידי כלום, או שאמר לו זה המטלטל שלי הוא וזה התובע אין לו לא שטר ולא עדים, אינו יכול להרשות את חבירו עליו, שנראה שהעדים מעידים על דבר שקר, שהן כותבין פלוני הרשה את פלוני על מה שיש לו ביד פלוני והרי הוא אומר שאין בידו כלום.
<h2>דף נ:</h2>
התוקע לחבירו, שאחז בו ותקע באזנו בקולו נותן לו סלע. סטרו נותן לו מאתים זוז. סטרו לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו שפגמו או שנקבו, וכן אם תלש שערו נותן לו ארבע מאות זוז.
המבעט בחבירו בארכובתו נותן לו ג' שקלים, בעט בו ברגלו נותן לו חמש, הכהו בסנוקרית והיא מכת אגרוף על פניו נותן לו שלש עשרה סלעים כמו שמבאר התלמוד בפרק המניח את הכד [כ"ז ע"ב]. והסלע ארבעה זוזים. וכל אלה הזוזים הם זוזי מדינה שהם שמונה מהם בזוז צורי, וארבעה זוזי צורי הם חצי אונק' שלכסף ומשקלם שלש מאות גרעיני חטים. כל אלה הקצבות שקצבו חכמים באדם שהוא מכובד, אבל הפחותים שאינם מקפידים על בשתם נותנין לו לפי הראוי.
